כל דבר שואף להתמיד בהווייתו
ניסוח פורמלי
כל דבר, ככל שהוא בעצמו, שואף להתמיד בהווייתו. דברים פרטיים הם אופנים המבטאים את כוח אלוהים באופן מוגדר. שום דבר אינו מכיל מה שיכול להשמיד אותו (ג'.P4), והוא מנוגד לכל מה שיכול לשלול את קיומו (ג'.P5). לכן, ככל שהוא יכול, הוא שואף להתמיד.
בשפה פשוטה
הנה הוא — הקונאטוס (conatus), המושג המפורסם ביותר של שפינוזה. כל דבר קיים דוחף חזרה נגד השמדתו. לא כי הוא "רוצה" לשרוד בתודעה כלשהי, אלא כי עצם הווייתו היא ביטוי של כוח העצם. אבן מתנגדת להתנפצות; צמח פונה לאור; אדם נלחם על נשימתו. זהו לא כוח חיות מסתורי שמתווסף לדברים — זהו מה שפירושו להתקיים בכלל. להיות זה לשאוף.
מדוע זה נובע
מ-ce-05 (אין השמדה פנימית) ו-ce-06 (ניגודים מורחקים): מכיוון ששום דבר בתוך דבר אינו נוטה להשמדתו, והוא מתנגד מבנית למה שישמיד אותו, קיומו של הדבר הוא כשלעצמו מאמץ פעיל להמשיך. שפינוזה מוסיף שדברים הם אופנים המבטאים את כוח אלוהים (א'.P25, א'.P34), כך שהתמדתם היא ביטוי ישיר של אותו כוח.
קונאטוס (conatus) — השאיפה להתמיד בהוויה — הוא הדחף היסודי שממנו יוסקו כל היחסים הנפשיים.
מושגים קשורים
האם הקונאטוס הוא רק אינסטינקט הישרדות ביולוגי, או ששפינוזה אומר משהו רדיקלי יותר — שגם דברים שאינם חיים "שואפים"? מה ההבדל?