הקונאטוס כולל משך בלתי מוגדר
ניסוח פורמלי
המאמץ שבו דבר שואף להתמיד אינו כולל זמן סופי, אלא זמן בלתי מוגדר. אם הקונאטוס (conatus) היה מכיל הגבלת זמן מובנית הקובעת את משך הדבר, אז באותו כוח הדבר היה בסופו של דבר חדל מלהתקיים — אך שום דבר אינו הרסני עצמית (ג'.P4). לכן לקונאטוס אין תוקף פנימי.
בשפה פשוטה
הדחף שלכם להמשיך להתקיים אינו מגיע עם שעון עצר. שפינוזה אינו אומר שאתם בני אלמוות — סיבות חיצוניות ישימו לכם קץ בסופו של דבר. הוא אומר ששום דבר בטבעכם שלכם אינו מתזמן את סופכם. השאיפה היא פתוחה כברירת מחדל. מוות הוא תמיד פלישה, לעולם לא התגשמות. זה משנה נפשית: אם אנו מרגישים סופיים, הרגשה זו באה ממפגשנו עם העולם, לא ממודעות פנימית לגבול מובנה.
מדוע זה נובע
מ-ce-05 (אין השמדה עצמית) ו-ce-08 (הקונאטוס הוא המהות): אם השאיפה כללה הגבלת זמן סופית, הדבר היה בנקודה מסוימת משמיד את עצמו בכוחו שלו, בסתירה ל-ג'.P4. לכן הקונאטוס מתמיד ללא הגבלה, אלא אם כן מנוצח מבחוץ.
לקונאטוס אין נקודת סיום מובנית; תמותה באה רק מסיבות חיצוניות.
האם המשך הבלתי-מוגדר של הקונאטוס אומר שהמודעות למותנו היא, בדייקנות, תמיד מודעות למשהו חיצוני למהותנו?