יחסים נפשיים מורכבים כהרכבות של הפרימיטיבים
ניסוח פורמלי
כל יחס נפשי מורכב הוא שילוב של שלושת הפרימיטיבים — שמחה, עצב ותשוקה — המעוצב על פי האם הרעיונות הבסיסיים הם אדקווטיים או לא-אדקווטיים. אהבה היא שמחה עם רעיון של סיבה חיצונית; שנאה היא עצב עם סיבה חיצונית; תקווה היא שמחה בלתי יציבה מדימוי של דבר עתידי שתוצאתו מוטלת בספק. ההגדרה הכללית של היחסים הנפשיים מגדירה סבל כרעיון מבולבל שבאמצעותו הנפש מאשרת כוח קיום רב יותר או פחות בגוף. יחסים נפשיים פעילים, לעומת זאת, נובעים מרעיונות אדקווטיים.
בשפה פשוטה
שפינוזה מקדיש את שארית חלק ג' לקטלוג עשרות יחסים נפשיים — אהבה, שנאה, תקווה, פחד, רחמים, קנאה, גאווה, ענווה, חרטה ועוד רבים. אך שיטתו תמיד זהה: קחו אחד או יותר משלושת הפרימיטיבים, צרפו אותם לסוג ספציפי של רעיון (של סיבה חיצונית, של אירוע עבר, של דבר לא ודאי), ובדקו האם הרעיון אדקווטי או לא. התוצאה היא או סבל — דבר שקורה לכם כי אתם מבינים את המצב רק חלקית — או יחס נפשי פעיל, שבו אתם הסיבה המלאה. זה אינו קטלוג לשינון אלא דקדוק להפנמה. ברגע שאתם רואים את הדפוס, אתם יכולים לנתח כל יחס נפשי שאתם חשים.
מדוע זה נובע
מ-ce-04, פעילות עוקבת אחר רעיונות אדקווטיים וסבילות אחר לא-אדקווטיים. מ-ce-14, כל היחסים הנפשיים מצטמצמים לשמחה, עצב ותשוקה. שילוב התוצאות: כל יחס נפשי ספציפי הוא אחד (או יותר) מהפרימיטיבים המסונן דרך מצב הכרתי מסוים. ההגדרה הכללית של היחסים הנפשיים (סוף חלק ג') מפורמלת זאת בהגדירה סבל כרעיון מבולבל המאשר שינוי בכוח הקיום של הגוף.
ניתן לנתח כל יחס נפשי כפרימיטיב (שמחה, עצב, תשוקה) בשילוב עם סוג רעיון (אדקווטי או לא, של עצמי או אחר, של עבר, הווה או עתיד).
שפינוזה אומר שאיננו חשים יחסים נפשיים כלפי דברים שאנו מבינים באופן אדקווטי באותו אופן שאנו חשים כלפי דברים שאנו תופסים רק בבלבול. האם אתם יכולים לחשוב על דוגמה שבה הבנה מעמיקה יותר של משהו שינתה בפועל את היחס הנפשי שהרגשתם כלפיו?